למה חשוב שלא נזדהה מדי עם האקטיביזם שלנו?

אנחנו כל כך מושקעים בפעילות הטבעונית שלנו, עד כדי כך שאיבדנו את היכולת לחשוב באופן ביקורתי, גם אם זה יכול לעשות את ההבדל בין חיים ומוות עבור בעלי החיים. מאמר דעה

לפני כשלושה חודשים, במאמר שפרסמנו כאן באקטיויגן, טלי לנדסברגר הציעה להסתכל על קהל הצמחונים ומפחיתי הצריכה בצורה מסוימת: כבני ברית, לא כאויב. בהתבססות הגיונית על המספרים, טלי טענה גם שבעצם, בנוסף לטבעונים, אותם מפחיתנים מצילים המון בעלי חיים. התגובות למאמר הזה לא איחרו לבוא : "אבוי לקהילה הטבעונית אם היא תשלב את המסר ה'מתפשר' שמעודד הפחתה; לא משנה מי הקהל שלנו - הבקשה שלנו תמיד צריכה להיות חד משמעית: טבעונות, לא פחות!".

ולרגע התבלבלתי בעצמי: מדוע במקרה הזה, הגיעו תגובות נגדיות ורגשיות כל כך? מה נשתנה הלילה הזה? למה במקרה הזה לא כדאי שנתאים את המסר והבקשה שלנו לקהל, במטרה להגדיל את התוצאות החיוביות של ההשפעה שלנו? ובכן, חשבתי לעצמי, הגיעה העת להסתכל פנימה. להתבונן בתוך קהילת הפעילים שלנו, ולהבין: מדוע הגבנו בצורה הזו? לא מספיק להסתכל רק על אוכל הבשר הממוצע, בואו נבחן קצת את הפעיל הטבעוני הממוצע. מוכנים?


זהות עצמית ופעילות טבעונית

העובדה שהתגובות למאמרה של טלי היו כל כך סוערות, עלולה להעיד על דבר אחד, כמו במקרים רבים שכאלו: יש קשר בין הזהות העצמית שלנו לבין הפעילות שלנו. כשאנשים מגיבים באופן עצמתי - הרבה פעמים זה מכיוון שהם "לוקחים את זה אישית". ולמה אנחנו לוקחים את זה באופן אישי? כי בתוך הפעילות שלנו אנחנו מזהים את האישיות שלנו, ויש ערבוב רב בין ה"אני" לבין ה"פעילות שלי". הפעילות הפכה להיות אני, ואני הפכתי להיות הפעילות. ואז, כל ביקורת על פעילות מרגישה כמו ביקורת עליי, ומכאן התגובה הרגשית - ובצדק.



חשיבה ביקורתית על כמה אנחנו אפקטיביים בפעילות שלנו והרהור בשאלה "האם אנחנו יכולים למצוא דרכים משכנעות ומשפיעות יותר", דורשים מאיתנו להתמודד עם הערבוב הזה, וזה מאתגר. ברגע שהפעילות שלנו קשורה עם הזהות העצמית שלנו, כיצד נגיב לראיות שהפעילות שלנו לא מניבה הישגים משמעותיים? ככל שאנחנו יותר מושקעים רגשית במשהו, כך אנחנו מעריכים אותו יותר ומאמינים בצדקתו. וזה מה שעושה את זה קשה מאוד לנטוש גישות מסוימות וללמוד גישות אחרות. אם אנחנו שקועים במטרה אחת, כמו רבים מאיתנו, זה נהיה קשור באופן עמוק ושורשי עם הזהות העצמית שלנו, באופן בו כל ביקורת על שיטות הפעילות שלנו מרגישה כמו ביקורת עלינו; כל מחשבה שיש אולי משהו שגוי ופגום בפעילות שלנו נושאת אתה את המחשבה (לאו דווקא במודע) שאנחנו בעצמנו אולי פגומים.



דיסוננס קוגנטיבי - גם אצל פעילים?



הנושא הזה מוביל אותנו לדיסוננס קוגנטיבי, שקיים אצל כולנו, כל בני האדם, בנושאים כאלה ואחרים. דיסוננס קוגנטיבי הוא ההרגשה המתעוררת כשאין תיאום בין האמונות והערכים שלנו, לבין ההתנהגות והמעשים שלנו בפועל. רובינו חשים צורך גדול בעקביות, כך שהמעשים שלנו יהיו תואמים לערכים שלנו. כשהתיאום הזה משתבש - כשהאמונות שלנו לא תואמות את ההתנהגות שלנו - אנחנו נגיב בדרכים לא רציונליות, בדרכים רגשיות. מזכיר לכם משהו? בוודאי - הסברה: רוב בני האדם אוהבים בעלי חיים, ולא היו רוצים שיאונה להם כל רע, בטח לא באחריותם. כשאנחנו מציבים בפניהם את האמת, שצריכת מזון מהחי בעצם פוגעת בבעלי חיים, אנחנו מביאים את הדיסוננס הקוגנטיבי מהסמוי לגלוי. אנחנו בעצם משקפים לאנשים שהערכים שלהם (אהבת בעלי חיים) לא תואמים את המעשים שלהם (אכילת בעלי חיים).


ואילו תגובות אנחנו מקבלים? אני חושב שנוכל להסכים שלעתים קרובות מדובר בתגובות רגשיות ולא רציונליות: "מה היית עושה על אי בודד?", "ככה זה בטבע", וכו'. רק מעטים מבינים ומקבלים את הדיסוננס הקוגנטיבי שלהם, ומבינים שעליהם לעשות שינוי. זאת במטרה ליישר את קו המעשים שלהם עם קו האמונות שלהם. לרוב האנשים, ההבנה והקבלה של הדיסוננס הקוגנטיבי מפחידה, מרתיעה. להודות שעלינו לעשות שינוי זה דבר מטריד למדיי. ולכן התגובה שלהם היא אפילו להיאחז עוד יותר באמיתות שגויות שמצדיקות את הדיסוננס: "אנחנו חייבים לאכול בשר", "ככה החיות לא ייכחדו", ועוד ועוד. בעצם, הם נתלים בתירוצים כדי להמשיך להצדיק את המעשים שלהם, כי מי בכלל רוצה להתחיל לשנות עכשיו אורח חיים?


דיסוננס קוגנטיבי משחק תפקיד חשוב בהחלטות שכולנו לוקחים. כפעילים, אם במהלך דיון מוצגים בפנינו מחקרים או ראיות אחרות המבקשות לטעון שהפעילות הקשה שאנחנו משקיעים בה היא פחות משפיעה, או שהגישה בה אנו נוקטים פחות אפקטיבית ולא משכנעת אנשים רבים, נדרשת משמעת רגשית רצינית כדי לא להגיב מיד באופן רגשי, ולהיתלות אפילו עוד יותר בשיטות שלנו. גם אני הייתי שם - כולנו היינו שם: כשעוד לא היינו טבעונים, כשהיינו צמחונים, או כשהתעקשנו לפעול בדרך כזו או אחרת, וסירבנו להקשיב באמת בדיון. וזה מובן: אנחנו משקיעים את כל כולנו בפעילות שלנו. אז אנחנו אומרים, בדיון או לעצמנו, "זה מה שאנחנו יודעים לעשות", "זה מה שנכון עבורי", ו"זה בטוח יעבוד/יצליח", או "מישהו חייב לעשות את זה".


התבוננות מחודשת על גארי

בדיונים על אסטרטגיה במאבק הטבעוני, לעיתים קרובות אנחנו גם מנמקים את הגישות שלנו להסברה בטיעון "ככה גארי הצליח", בדומה לטענות שהושמעו במאמר התגובה של איתי אקנין. ובכן, כמה מילים על גארי יורופסקי. גילוי נאות: גם אני טבעו-גארי; שרשרת האירועים שהביאה אותי להיות טבעוני התחילה בהרצאה המפורסמת שלו. במבט לאחור, גארי באמת הזניק כאן תנועה חברתית מרשימה, ללא ספק. אבל אסור לשכוח שהיו לו גם עזרים: הרשתות החברתיות אפשרו למסרים חברתיים לפרוץ לתודעה כמו שמעולם לא היה ניתן לעשות, והפעילים המדהימים שהפיצו את ההרצאה בצורה דיי מרשימה. לעניות דעתי, מה שבאמת המשיך להניע את גלגלי התנועה שלנו, הם האנשים שהושפעו מהרצאתו של גארי: פעילים רבים, שכמו ישראלים רבים - ניתן לאפיין אותם בכלליות כ"אנשים ישירים": עמרי פז, אורי שביט, טל גלבוע, עדית רומנו ורבים אחרים, גם אם מוכרים פחות.


אני אסתכן בהכללה, ואומר שאנשים שתוכן ההרצאה ודרך העברת המסר של גארי עבדו עבורם, הם אנשים שאחד מהמאפיינים הבאים נכונים לגביהם: מנהיגים, מובילי דעה בסביבתם, לא פוחדים לומר את האמת, ישירים ולא-עדינים לעתים, עצמאיים ודעתנים. אלא שעבור חלק משמעותי ושונה בחברה, אנשים שאינם עונים למאפיינים הללו, ההרצאה פשוט לא עבדה. יש כאלו שהעידו שאף הרחיקה מהמסר. שימו לב, שהרצאתו הכתה גלים רק במדינת ישראל הקטנה, וכלל לא במדינות הגדולות והמשפיעות כמו ארה"ב, גרמניה ובריטניה. דווקא בגלל שהאפשרויות להשתמש בכישורים של גארי מוצו, במידה מסוימת, עלינו לשאת עיננו לאימוץ גישות נוספות ושונות, לשאוף לחדשנות באקטיביזם, וליישם מסרים שיניעו גם טיפוסים אחרים בחברה שלנו.


מחשבים מסלול מחדש - למענם

יחד עם הפליאה האישית שלי מהתגובות למאמרה של טלי, הייתי שמח. לא רק כי יצרנו דיון פורה ומפרה בקהילה, אלא גם שהדיון ביטא משהו מיוחד אצלנו, הפעילים. עצם העובדה שהפעילות שלנו והזהות העצמית שלנו שזורות זו בזו, מסמלת את התשוקה הגדולה שלנו לנושא, את המסירות העמוקה. החיבור הזה בין ה"אני" ל"פעילות" הופך את הפעילות לחלק ממי שאנחנו, וזה גם יתרון משום שזה מניב מוטיבציה גדולה להמשיך בפעילות החשובה הזו לאורך זמן, ובעלי החיים צריכים אותנו לאורך זמן. לצד זה, עלינו לשים לב שאנו שופטים את האפקטיביות של הפעילות שלנו באופן לוגי ורציונלי, כי לפעמים נדמה שאנחנו כל כך מושקעים בפעילות שלנו, עד כדי כך שאיבדנו את היכולת לחשוב באופן ביקורתי ולחשב מסלול מחדש, גם אם זה יכול להניב תוצאות טובות יותר. גם אם המסלול החדש יכול ממש לעשות את ההבדל בין חיים ומוות עבור בעלי החיים.