אנחנו המסר
בשביל האדם שאנחנו מסבירים לו על טבעונות, השאלה לרוב אינה "האם לבעלי חיים יש זכויות?" או "האם יישאר לי מספיק ברזל?", אלא "האם הטבעוני הזה הוא אדם שכדאי להקשיב לו?".
נקודות למחשבה על התדמית שלנו.
בחודשים האחרונים אי אפשר להתעלם מהעלייה בכמות התגובות הפומביות של התנגדות למעבר לטבעונות: לדוגמא, בסרטון של "הישראליות" לאה לב טוענת ש"היא לא רוצה להפוך להיות מ'הטבעונים'", ובסרטון של תאגיד השידור "כאן" לוסי איוב טוענת שהיא אמנם מסכימה איתנו אבל "פנאטיות זה רע" והיא לא רוצה להתמודד עם "יציאה מהארון" מול ההורים שלה כטבעונית. מעבר להתנגדות הראשונית שלנו, נשמע שהתגובות האלה יכולות ללמד אותנו הטבעונים משהו על המקור לחלק ניכר מההתנגדות אלינו, וכדי להסביר לאן אני מכוון אתחיל מכמה מילים על מאבק אחר, שממנו שאלה לוסי איוב את דימוי ה"ארון".
בתנועה הלהט"בית, שחלקינו מן הסתם נמנה עליה ורובינו (אני מקווה לפחות) תומך במאבקיה לשוויון, הסתמנו בעשורים האחרונים שתי מגמות סותרות: זרם אחד באקטיביזם הקהילתי גורס כי על מנת להצליח להטות את דעת הקהל בעד שוויון זכויות מלא לבני ובנות הקהילה, יש להדגיש את הדמיון בין להט"בים לסטרייטים, גם במראה החיצוני וגם בשאיפותיהם החברתיות (חתונה, ילדים, גיוס לצבא וכד'). הגישה הנגדית טוענת כי נסיון להדמות לסטרייטים מהווה כניעה לנורמה שלפיה שוויון מגיע רק למי שדומה לי, נורמה שבהכרח מדירה להט"בים רבים כמו טרנסים, ג'נדרקווירים ואחרות שפשוט לא נראות או שואפים להידמות לסטרייטים. במקום לנסות להידמות לרוב האוכלוסייה, טוענים תומכי הגישה הזו, יש לחנך כל אדם לכבד גם את מי שבהכרח שונה ממנו, כולל אלה שמראם החיצוני, התפיסה החברתית והשאיפות שלו שונות מהמקובל.
הבאתי כאן דוגמא מתנועה אחרת לשינוי חברתי דווקא כדי להמחיש עד כמה בכל מה שקשור לסוגיית "שיווק המסר", התנועה לזכויות בעלי חיים שונה באופן בסיסי מכל התנועות האחרות. התנועה שלנו היא היחידה בה אין שום חפיפה בין הקורבנות לבין אלה הנאבקים עבורם: לא הפרות והתרנגולות הן אלה שמתווכות את המאבק שלהן עבור החברה שפוגעת בהם -אלא אנחנו, בני האדם שבחרו לפעול למענם. אמנם, חלק משמעותי מההסברה שלנו מושם על הנגשת והדגשת הדמיון הרגשי, הקונגטיבי וההתנהגותי בין בעלי החיים במצבם הטבעי לבין בני אדם ("גם הפרה היא אמא שדואגת לצאצאיה", "גם התרנגולת אוהבת לשחק בכדור" וכד'). היינו רוצים שהאדם הממוצע יחשף למסרים שלנו ויתהה בינו ובין עצמו "האם אני יכול להזדהות עם הפרה והתרנגולת?", אבל לרוב, אותו אדם ממוצע קודם כל יביט באדם שמספר לו על בעלי החיים וישאל את עצמו: "האם אני יכול להזדהות עם הטבעוני הזה?". במקרים רבים, מה שיגביר את הסיכוי שהוא יקשיב לנו ברצינות ואף ישקול טבעונות תהיה היכולת שלו, גם אם באופן תת-מודע, להשיב לשאלה הזו בחיוב.
עוד באקטיויגן:
ניק קוני (הימני בשתי התמונות הצמודות שבהמשך) הוא פעיל זכויות בעלי חיים אמריקאי, עם נסיון ארוך שנים בהסברה. לדבריו, עד לפני מספר שנים היה בעל ראסטות ארוכות ונהג להתלבש בבגדים "היפיים". כיום הוא מספר איך בתקופה ההיא לא הצליח לגרום לאנשים לעצור ולהקשיב לדבריו, מפני שהמראה החיצוני שלו הרחיק אותם מלרצות לעשות זאת. זו הסיבה שהחליט לערוך שינוי במראהו החיצוני וכיום, כפי שניתן לראות בתמונות בהן נראים הוא ומספר פעילים אחרים לפני ואחרי המהפך התדמיתי שעברו, הוא נראה "קצת" אחרת, הרבה יותר מעונב ועם שיער קצר, מה שלדבריו סייע מאד למאמצי ההסברה שלו.
קוני עובד כיום כסגן מנהל באחד מארגוני זכויות בעלי החיים הגדולים בארצות הברית,
Mercy for Animals, וכתב מספר ספרים בנושא אסטרטגיות לקידום טבעונות, רבי-מכר במושגים של התנועה, המפורסם שבהם הוא "Veganomics". בספר נוסף ומוצלח שכתב בנושא - "Change of Heart", הוא כותב את השורות הבאות (בשינויי תמצות ועריכה קלים):
"בתקופה שבה אורח חיים טבעוני נתפס לעיני רבים כאורח חיים קיצוני וקשה לביצוע, מראנו החיצוני, סגנון הלבוש שלנו ואפילו האופן שבו אנו מתנהגים יכולים להציב מכשול להעברת המסר שלנו. אם מטרתנו להיות כמה שיותר אפקטיביים באקטיביזם ובהסברה שלנו, ובכך להציל כמה שיותר בעלי חיים, ייתכן שעלינו להידמות כמה שיותר לאנשים שעליהם אנחנו רוצים להשפיע. זאת מכיוון שאנשים נמשכים לאנשים שדומים להם ונוטים להסכים עימם.
ייתכן ומהלך זה ייראה בעיני רבים כוויתור על חופש הביטוי העצמי (החופש להיראות ולהתנהג כפי שאנו רוצים), אך אם השאיפה שלנו היא לצרף כמה שיותר אנשים לקהילה הטבעונית, הוויתור הזה הוא הכרחי ומשמעותי. אדרבא, רבים מאיתנו רואים שחרור בעלי חיים כחלק בלתי נפרד מחיינו ולכן ניתן לומר שהתאמת המראה שלנו לשיפור ההסברה שלנו, הינה חלק בלתי נפרד מהוויתינו.
כאשר אנחנו נראים ומתנהגים באופן ששונה משמעותית מהאנשים שעליהם אנחנו רוצים להשפיע, אנחנו נלחמים בשתי חזיתות - האחת, לשכנע את אותם אנשים להביט מעבר לסטיגמה שלהם עלינו, והשנייה, לשכנע אותם להתקדם לעבר אורח חיים טבעוני. ככל שנקשה על אותם אנשים להתחבר אלינו, בכך שאנחנו מבדילים את עצמינו מהם, כך אנחנו מרחיקים אותם יותר ממטרתנו, שהיא לטבען כמה שיותר אנשים. ככל שנהיה דומים יותר לאנשים שעליהם אנחנו רוצים להשפיע - בגיל, במין, במוצא, בסגנון הלבוש, בהתנהגות, באופי, בהשקפה הפוליטית, באמונה הדתית וכו' - כך נהיה בעלי השפעה טובה יותר עליהם".
כמובן שקוני לא מתכוון שעל כולנו להפוך לגברים לבנים, לוותר על דעות פוליטיות שאינן במיינסטרים, להפוך לחילונים/דתיים וכדומה. הכוונה היא, קודם כל, שהקבוצות שאנחנו חלק מהן, הן ככל הנראה אלה שעליהן תהיה לנו ההשפעה הגדולה ביותר. בין אם אנחנו פנסיונרים מרעננה, תיכוניסטיות מאשקלון, קיבוצניקים, נשים דתיות, פעילי איכות הסביבה, טרנסים או מתכנתות בהייטק- האנשים שיש לנו את הסיכוי הגבוה ביותר להשפיע עליהם ישירות הם האנשים שאנחנו חולקים אתם מאפיינים משותפים. אפשר ורצוי כמובן לערוך הסברה גם לקהלים ממגזרים אחרים, אבל מתוך כבוד למאפיינים התרבותיים שלהן, שיתנו בסיס לעניין ראשוני ולהקשבה למסרים שלנו.
יש חשיבות רבה גם למאפיינים ההתנהגותיים שלנו. רוב האוכלוסייה לא מזהה את עצמה כ"אקטיביסטית" ומתרחקת ממה שמכונה "קיצוניות". זה נכון לגבי אנשים בימין כמו בשמאל, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, ממעמדות כלכליים שונים. ככל שאנשים מזהים טבעונות עם "מיליטנטיות", "זעם קדוש", מיסיונריות - רובם ירגישו שהם לא רוצים להיות חלק ממנה. נכון, גארי יורופסקי מזוהה עם המאפיינים הנ"ל והצליח להעביר ישראלים רבים לטבעונות, ובמיוחד להגדיל מאד את הכמות והמגוון האנושי של הפעילים כאן. אבל גארי אינו מהווה מודל להשפעה עבור כולם. מרבית האנשים רוצים להרגיש שהשינוי התזונתי הזה - שהם בין כה וכה מפחדים ממנו מאד ורואים בו ויתור - לא ידרוש מהם בנוסף גם להפוך לאנשים שמתעמתים עם שוטרים, מתרחקים מהחברים שלהם, מחרימים מסעדות שמגישות מוצרים מהחי ומסתובבים עם רשימות של רכיבים קטנטנטים מהחי שמתחבאים בממתקים.
בפעם הבאה שרוצים לדבר עם מישהו על טבעונות, כדאי להסתכל על עצמנו ולשאול: נניח שהאדם שאני מדבר איתו היה מנסה לעניין אותי בנושא או בפעולה שרחוקים ממני (לדוגמא: תרגול מדיטציה, החרמת מוצרים מהונדסים גנטית או התפקדות למפלגה מסוימת) - אילו מאפיינים באיך שהיה נראה, מדבר ומתנהג היו גורמים לי להתעניין במה שיש לו להגיד, אולי אפילו לנסות את מה שהוא מציע? בין אם נכיר בכך ובין אם לא, נראה שלהיות צודק לא מספיק, ובדיוק כמונו, גם שאר האנשים זקוקים לתמריצים כדי להיפתח לשינוי. נהוג להגיד "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם", ואנחנו מוסיפים: אל תשכחו להיות, לפחות כלפי חוץ, גם התמריץ שהעולם זקוק לו כדי להשתנות.
מה דעתכם על המאמר? שתפו אותנו בתגובות!