שיימינג בין טבעונים פוגע בבעלי החיים
חשתם פעם צורך להגיד למישהו שהוא "לא באמת טבעוני"? טבעוני אחר האשים אתכם פעם בפומבי שאתם "קיצוניים מדי"? ד"ר מלאני ג'וי מסבירה למה (גם) טבעונים מתקוטטים לעיני כל, האם יש לכך יתרונות לבעלי החיים, ואיך בכלל נמנעים מזה.
תרגום מאנגלית: טלי לנדסברגר
בכנס של פעילים למען זכויות בעלי חיים שנערך לאחרונה, התרחשה תקרית שהשאירה אותי מוטרדת מאוד לגבי עתיד התנועה שלנו. אחד הנואמים - טבעוני ופעיל למען זכויות בעלי חיים מזה שנים רבות, העביר הרצאה בנושא הסברה טבעונית אפקטיבית לקהל של כ-300 פעילים, כאשר לפתע שני פעילים התפרצו לבמה. פעיל אחד אחז בידו גופת תרנגול והפעילה שני החזיק שלט ועליו נכתב שהארגון שהנואם פעיל בו הוא מושחת. הפעיל שאחז בתרנגול חטף את המיקרופון מהנואם, וציין בפני כולם מדוע לדעתו הנואם הוא אדם צבוע שאחראי לסבלם של בעלי חיים רבים, ומדוע ארגונו (המקדם טבעונות) בעצם מרוויח מניצול של בעלי חיים.
ארבעים הדקות הבאות הועברו במעין "דיבייט" מאולתר ובו הנואם - פעיל טבעוני נלהב שהקדיש את חייו למען בעלי חיים - נאלץ לטעון בפני כל הנוכחים באולם מדוע, בניגוד למה שטענו הפעילים שהתפרצו לבמה, אכפת לו מבעלי חיים. זאת במקום לסיים את הרצאתו, שמטרתה הייתה לגרום לפעילים אחרים ללמוד כיצד לפעול באופן אפקטיבי יותר להצלת בעלי חיים. לכל אורך הדיבייט המאולתר, פעילים מהקהל קראו קריאות עידוד או בוז לאחר כל טענה שנטענה מכל צד של הוויכוח. בשלב מסוים, למשתתפים מהקהל ניתנה הזדמנות להשתתף, ולמרות שרבים מהם תמכו בעמדתו של הנואם, מספר פעילים תקפו את עמדותיו של הנואם באופן שהזכיר חקירה. ההתנהגות התוקפנית הזאת המשיכה גם למחרת כאשר הוויכוח התלקח מחדש. נדמה שאף אחד לא היה מודאג מהעובדה שאותו נואם - בן אדם ופעיל למען בעלי חיים שהשקיע מאמצים רבים בהכנת ההרצאה והעברתה בכנס, היה מושא למה שאני יכולתי לפרש כלא פחות מניסיון לשיימינג ציבורי.
בושה ושיימינג
ביוש, או "שיימינג" היא התנהגות חברתית שרבים מאיתנו לוקחים כמובן מאליו את השלכותיה השליליות, ולרוב אינה נתקלת בביקורת משמעותית, על אף העובדה שרבים מאיתנו חווים אותה, לעיתים על בסיס יומיומי.
שיימינג אינו תופעה השייכת לתנועה לשחרור בעלי חיים בלבד, אך כשהיא מתרחשת בתנועה שלנו זה יוצא דופן במיוחד, שכן בניגוד למטרה העיקרית של התנועה - הפחתת סבלם של אחרים, שיימינג תמיד יניב תוצאה הפוכה לכך.
כפי שאנחנו מכירים מהמוסכמה החברתית של אכילת בעלי חיים, העובדה שהתנהגות מסוימת מקובלת על ידי הרוב אינה מצדיקה את קיומה.
כאשר אנחנו מעבירים לאדם אחר את המסר שהוא נחות אלינו על ידי השפלתו או שיפוטו, אנחנו מבצעים בו שיימינג. שיימינג יכול להיות מורכב מכל דבר, החל מגלגול עיניים עדין אל החבר שבוחר לאכול את ההמבורגר הבשרי במקום הטבעוני, ועד כדי תקיפה מילולית חריפה כלפי אדם המציג דעה שאיננו מסכימים אתה.
בושה היא הרגש שאנחנו מרגישים כתוצאה מהתנהגות מזלזלת, בריונית או אלימה כלפינו. כשאנחנו מרגישים מבוישים, אנו מרגישים נחותים יותר מאחרים. תחושת נחיתות זאת יכולה להתבטא כתחושה של נחיתות מוסרית, נחיתות אינטליגנטית, נחיתות פיזית וכו'.
באופן בלתי נמנע, גם אנחנו, הטבעונים ופעילי זכויות בעלי חיים, מרגישים בושה כאשר מזלזלים או פוגעים בנו. לצערנו, גדלנו בעולם שבו תחרות, אלימות והשפלה הן תופעות נורמליות ולעתים אף מהוללות על ידי אחרים.
עליונות
התחושה ההפוכה לבושה היא עליונות - התחושה של להיות בעל ערך יותר מאנשים אחרים או התחושה של להיות "טוב יותר" ממישהו אחר. תחושה זו, מתונה ככל תהיה, יכולה להיות מפתה מאוד שכן היא גורמת לנו להציב אדם אחר במקום נחות יותר מאיתנו, ובכך מעניקה לנו כוח (גם אם זמני) על פני אדם אחר, וכתוצאה מכך מטשטשת את תחושות הנחיתות שרבים מאיתנו חווים מדי יום. לרוב, איננו מודעים להשלכותיה השליליות של התנהגות מביישת, ואנחנו מבצעים אותה על אף שאם התנהגות כזאת היתה מופנית כלפינו, הייתה גורמת לנו לתחושות שליליות.
דוגמה נפוצה לשיימינג בקרב פעילים הנובע ממחלוקת בנושא מסוים הוא שיימינג אינטלקטואלי מוסרי - הטענה שאדם אחר פחות חכם מאיתנו ועמדתו המוסרית נחותה משלנו. המטרה של שיימינג מסוג זה, היא ההוכחה של צדקת עמדתנו לעומת העמדה הנגדית (יש עמדה "נכונה" ועמדה "לא נכונה"), במקום בחינת הנושא בצורה אובייקטיבית. מכיוון ששיימינג אינטלקטואלי מוסרי קשה יותר לזיהוי, קשה יותר להתנגד אליו וכתוצאה מכך הוא עלול להיות מזיק מיוחד.
בדרך כלל, שיימינג מסוג זה מעורפל על ידי ניסוחים אינטלקטואליים רהוטים ומשכנעים. גם הפעילים עם הכוונות הטובות ביותר, יכולים בקלות להיסחף אחר טיעונים סוחפים שכאלו ומבלי לשים לב, להצטרף לשיימינג שנעשה כנגד אלו שדעותיהם נדמים כ"לא נכונות" או "שגויות" וכתוצאה מכך "לא מוסריות".
אין זה משנה עד כמה אדם משכיל, נלהב או בטוח בעמדותיו המוסריות, הרעיונות שהוא מציג אינם בהכרח נכונות או הגיוניות, ואופן הביטוי שלו אינו בהכרח מוסרי. עלינו תמיד לעצור ולשאול את עצמנו, "האם האדם הזה מתייחס למידע המבוסס על עובדות אימפיריות, או פשוט מתאר את עמדתו?". כמובן שלא כל התנהגות מביישת היא ניסיון לתמרץ את האגו שלנו; לפעמים אנחנו מתנהגים באופן שמבייש אדם אחר מכיוון שאנחנו מנסים לגרום לו לעשות משהו שאנחנו רוצים שיעשה - ואיננו שמים לב שאנחנו מתנהגים באופן פוגעני.
תחושת זכאות
תחושת זכאות היא האמונה שמגיעות לנו זכויות מיוחדות הנשללות לאחרים, והיא מגיעה כתוצאה מהתחושה שאנו בעלי ערך רב יותר או "טובים יותר" ממישהו אחר. כשאנחנו מרגישים זכאים, אנחנו מרגישים שיש לנו את הזכות לעשות לאחרים מה שלא היה מקובל עלינו שאחרים יעשו לנו.
למשל, לאחרונה, אדם טבעוני תישאל קולגה שלי (טבעוני גם הוא) לגבי גישתו לשחרור בעלי חיים. האחרון ענה שהוא מתנגד נחרץ לכל צורות שיעבוד בעלי החיים ותומך בשחרור כל בעלי החיים, אולם כשהוסיף שהוא תומך בגישה אסטרטגית השונה מזו של המתשאל, הטבעוני האחר - שבפועל היה אדם זר לקולגה שלי, התעקש ש"לא באמת אכפת לו מסבלם של בעלי חיים", ושבפועל איננו תומך בשחרורם. הטבעוני האחר הרגיש זכאי להגדיר את זהותו האישית של הקולגה שלי עבורו. הוא הרגיש זכאי לקבוע שעמדתו שגויה, ושהוא יודע יותר טוב מהקולגה שלי מה עמדותיו ומטרותיו צריכות להיות.
הטיעון המוסרי מצדיק את הדרך
על אף שהייתי מוטרדת מאוד מההתנהגות של הפעילים שהתפרצו לבמה בכנס, ומהאופן שבו תקפו את הנואם, מה שהטריד אותי יותר הייתה העובדה שמאות האנשים שנכחו בקהל אפשרו להם לפעול באופן הזה - ככל הנראה מהסיבה שרבים מהם חלקו אתם את האמונה ש"הטיעון המוסרי מצדיק את הדרך", או במילים אחרות, הם האמינו שזה בסדר להתנהג באופן בריוני, לבייש ולתקוף אדם אחר, כל עוד התקיפה נובעת מהצדקות "מוסריות".
כששאלתי את אחד הפעילים שהתפרץ לבמה מדוע הרגיש זכאי לחדור למרחב האישי של הנואם, ופוטנציאלית לגרום לו וליתר השוהים באולם לטראומה על ידי חשיפתם לגופת בעל חיים - התנהגות המזכירה באופן מבהיל התנהגות של מתעללים בבע"ח - הוא ענה ש"הנואם חצה קו מוסרי", טענה שהקהל הריע אליה.
הפסיכותרפיסט טרנס ריאל, המתמחה ביחסים פוגעניים, קורא להתנהגות מסוג זה "פגיעה מעמדת הקורבן". טרנס טוען שכל המתעללים מרגישים תחושת זכאות מסוימת, והם מאמינים שהם מגנים על עצמם (או במקרה של פעילים למען בע"ח, מרגישים שהם מגנים על אחרים) כשהם מתנהגים באופן פוגעני כלפי מישהו אחר.
בפרדיגמת "הטיעון המוסרי מצדיק את הדרך", התעללות אינה התעללות אם היא מונעת ממטרות מוסריות (כמו למשל הטיעון המוסרי למען שחרור בעלי חיים), וכמובן שמי שקובע את צדקת הדרך הוא מי שמבצע את ההתנהגות הפוגענית. חשבו על מתקפות הטרור הרבות או מתקפות הירי בבתי ספר ברחבי ארה"ב - מדובר בפעולות אלימות שלעיתים קרובות נעשו בשם הצדקה מוסרית. כמובן שדוגמאות אלו אלימות באופן קיצוני, יותר מאשר שיימינג מילולי שטבעוני אחד יכול לעשות כלפי טבעוני אחר, אך המנטליות היא זהה; השוני הוא בחומרת המעשה.
עוד באקטיויגן: אנחנו המסר
שיימינג זה לא אסטרטגי
מרבית האנשים יטענו שיושרה מונעת שיימינג, הרי יושרה היא היישום של ערכים מוסריים (ערכים כגון חמלה וצדק). כשאנחנו מבצעים שיימינג באדם אחר, אנחנו מחללים ערכים אלו, לכן כשאנחנו מביישים אדם אחר - טבעוני או לא טבעוני כאחד - אנחנו בעצם מתנהגים באופן לא מוסרי. בנוסף להשלכות המוסריות של שיימינג, להתנהגות שכזאת יש השלכות פרקטיות. שיימינג בין טבעונים אינו אסטרטגי; הוא דוחה אנשים לא-טבעונים מלתמוך בתנועה לשחרור בעלי חיים, תמיכה שאנחנו זקוקים לה להצלחתנו. הוא מחליש את כוח ההשפעה של טבעונים אחרים וגוזל כמות אדירה של זמן ואנרגיה - משאבים שיכולים להיות מופנים כלפי אקטיביזם אפקטיבי למען בעלי החיים.
כשאנחנו מביישים מישהו, אנחנו מגבירים את הסבירות שיתרחק מאיתנו או שיגיב אלינו בתוקפנות מתוך הגנה עצמית. אנשים מבוישים מרגישים חסרי כוח לגרום לשינוי, ולכן ייכשלו לפעול למען עצמם או למען אחרים. חישבו על האישה שראתה סרטוני זוועה ורוצה להפסיק לאכול בשר אך לא יכולה לעמוד כנגד הלחץ החברתי של חבריה אוכלי-הבשר, הקוראים לה "קיצונית מדי". או למשל, חשבו על הילד שנופל ומשפשף את ברכיו, מתחיל לבכות ומיד מקניטים אותו או קוראים לו "ילדה קטנה". כתגובה הוא בוחר להקשיח את עצמו ותוקף אחרים כניסיון להתגבר על הבושה.
פסיכולוגים טוענים מזה שנים שהתנהגות מביישת היא פוגענית באופן אינהרנטי, ושיימינג של אחרים היא הדרך הטובה ביותר להביא לתוצאה הפוכה מכוונתנו (אלא אם אנחנו מנהיגי כתות, סוהרים של אסירים פוליטיים או מחפשים להחליש "ולשבור את נפשו" של האחר). מכיוון שבושה היא רגש כה משתק, זו התחושה שהתרבות הדומיננטית מנחילה באלו המתנגדים לפרקטיקות המדכאות והאלימות שבה. כטבעונים, איננו זרים לתחושות של בושה ודיכוי: כמה פעמים נמנענו מלהגיד את שעל ליבנו מחשש שיקראו לנו "רגישים מדי", "קיצונים מדי" "לא שפויים" וכדומה? אנחנו נאלצים להתמודד עם שיימינג באופן יומיומי, כל עוד אנחנו קוראים תיגר על ההתנהגות הפופולרית של אכילת בשר וניצול בעלי חיים.
שיימינג של טבעונים בתרבות הדומיננטית: טבעונים נראים מדי או בלתי-נראים
לעיתים קרובות שיימינג של טבעונים בתרבות הדומיננטית בא לידי ביטוי בשני אופנים: או שאנחנו בולטים מדי בנוף החברתי או שאנחנו בלתי נראים. כשאנחנו בולטים מדי, כל פרט בהתנהגות שלנו נבחן תחת זכוכית מגדלת, אנחנו נמדדים בסטנדרטים לא שפויים הגורמים לנו לאמץ מעין "פרפקציוניזם רעיל". כשאנחנו בלתי-נראים, המאמצים שלנו לא זוכים להערכה או לכל תשומת לב. כשטבעונים מאשימים אחד את השני, הם מחזקים את הגישות הפוגעניות האלה.
טבעונים הם נראים מדי: פרפקציוניזם רעיל
לא פעם, טבעונים נמדדים בסטנדרטיים בלתי אפשריים ומצופה מאיתנו להיות סמל למופת בכל מיני תחומים: אנחנו צבועים אם אנחנו לובשים עור ומשי וקיצוניים מדי אם לא, עלינו להיות בריאים באופן מתמיד (כשאנחנו נעשים חולים, כל האידאולוגיה הטבעונית שלנו מוטלת בספק פתאום) ומצופה מאיתנו להיות מומחים על הכל (אסור לנו לעסוק בהסברה טבעונית אלא אם יש לנו את כל התשובות לבעיית הקרניזם - דבר שאינו אפשרי כמובן).
בנוסף, טבעונים רבים רגישים לרעיון שהם עלולים לגרום לנזק, להיות בלתי מוסריים או פשוט מאוד "לא טובים מספיק", וכתוצאה מכך הפנימו את המסר של התרבות הדומיננטית, שעלינו להיות מושלמים על מנת להיות ראויים להערכה. הם מתקשים לקבל שמאמציהם מספיקים ולכן, אין זה מפתיע ש"פרפקציוניזם רעיל" הוא גורם מוביל לדיכאון ושחיקה בקרב טבעונים ופעילים. כשטבעונים אחרים מעודדים פרפקציוניזם רעיל, ההשלכות יכולות להיות הרסניות. דוגמה לעידוד חשיבה שכזאת היא הטענה שמי שצורך אפילו כמות קטנה מאוד של מזון מהחי אינו "טבעוני אמיתי" (כמו למשל על ידי שתיית יין "לא טבעוני" או על ידי אכילת גבינה טבעונית המכילה כמות מזערית של החלבון קזאין).
בנוסף, פרפקציוניזם רעיל גורם לנו לראות את היחיד שאותו אנחנו שופטים כלא יותר מסך ההתנהגויות ה"מביישות" שלו. אנחנו מתקשים להעריך את האחר כאינדיבידואל, שאנחנו מוחקים כל פרט בחייו או באקטיביזם שלו שאיננו מסכימים איתו. לדוגמא, קמפיין מעורר-מחלוקת של ארגון שהיטיב מאד עם בעלי החיים יכול לסחוף ביקורת לפיה הארגון "מכר את עצמו" או שיתף פעולה עם תעשיות בעלי החיים. גם כשספירה מדוקדקת תראה שאותו אדם או ארגון הביא להרבה יותר תועלת מנזק לבעלי חיים - פרפקציוניזם רעיל יכול לגרום לנו להתעלם מכך.
כשטבעונים מקדמים פרפקציוניזם רעיל, הדבר זורע פחד מלעשות טעויות. אין זה אנושי לשאוף לשלמות, ובסופו של דבר, אנשים שמפחדים מלעשות טעויות לא יעשו דבר. התנהגות שכזאת יכולה לדחות טבעונים קיימים מהטבעונות, והיא יכולה להרתיע טבעונים פוטנציאליים מלעשות ולו את הצעד הראשון לעבר הטבעונות.
פשקווילים. גם סוג של שיימינג שנובע מתחושה חזקה של צדק
טבעונים בלתי-נראים: פועלים ללא הכרת תודה
הפעילות שלנו למען בעלי חיים לרוב נעשית ללא הכרת תודה. כפעילים טבעונים אנחנו לעתים פועלים ללא לאות, לרוב ללא תשלום או בסכום נמוך משמעותית ממה שיכלונו להרוויח במקום אחר, ואנחנו עושים את כל זאת מהסיבה הפשוטה שאכפת לנו. בעלי החיים לא יכולים לדבר ולהודות לנו על מאמצינו ולעולם לא יוכלו. לכן, שטבעונים ופעילים אחרים, אנשים שיודעים איך זה מרגיש להיות טבעוני ופעיל בתרבות שהולכת נגדנו, עושים לנו בדיוק מה שהתרבות הדומיננטית עושה לנו - קוראים לנו צבועים, דוחים את מאמצינו ולועגים להם - אנחנו יכולים להרגיש מיואשים. אנחנו עלולים להתייאש מלפעול למען בעלי החיים ואפילו עלולים לחזור בנו מהטבעונות. הרצון להרגיש מוערכים אינו אנוכי או אגואיסטי, זה רצון אנושי בסיסי שכאשר אינו נענה, גוזל מאיתנו את המוטיבציה וההשראה לפעול.
משיימינג להעצמה
זה יהיה טראגי אם כל הטבעונים יסכימו על הכל. הגיוון שלנו הוא גם היופי שלנו, והחוזק שלנו. אולם, האופן שבו אנחנו לא מסכימים בינינו חשוב מאוד. כשאנחנו מתכנסים לדון, במקום להתווכח בתוקפנות אנחנו יכולים להעשיר את עצמנו ואת תנועתנו. בסיטואציה שכזאת אנחנו יכולים לגשת למחלוקות בינינו עם סקרנות וחמלה. להחליט שאנחנו פתוחים לשמוע אחד את השני, גם כשיש לנו רגשות חזקים מאד בנושא מסוים. העצמה היא ההפך משיימינג.
תקשורת מלאת חמלה
אנחנו יכולים להפחית את הסיכוי שנבייש אחד את השני, אם לפני שאנחנו מתקשרים עם אדם אחר נעצור לשאול את עצמנו, "האם אני מודע לחמלה שבי כרגע? האם אני בוחן את המילים שאני עומד להגיד מנקודת מבטו של האחר ןוכיצד מילותיי ישפיעו על האחר?", או "כיצד הייתי מרגיש ומגיב אילו מילותיי היו מופנות כלפי?". השאלות הללו חשובות במיוחד אם אנחנו כועסים או מרגישים בעמדה מוסרית נעלה יותר, או שדברינו מופנים אל ראש ארגון או פעיל מתוך ארגון מסוים. במצב כזה קל לנו לשכוח שמאחורי סמל הארגון פועלים בני אדם עם רגשות ורצונות, העלולים להיפגע ממילותינו - אנשים שאכפת להם מאוד מבעלי חיים ומהעבודה שהם עושים למענם.
ולפני שאנחנו מתקשרים אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, "מה מטרת השיחה? איזה השפעה על בעלי החיים אני מקווה להשיג באמצעות השיחה הזאת?". טבעונים רבים שעושים שיימינג לטבעונים אחרים עושים זאת מתוך דאגה אמיתית. הם חוששים שעמדתו של האדם האחר שגויה וכתוצאה עלולה ממש לפגוע בבעלי חיים. ישנן גישות אסטרטגיות שללא ספק טובות יותר מאחרות, אך ללא מידע אמפירי, קשה לקבוע מהי הגישה האפקטיבית ביותר, לכן, עלינו להמשיך לדבר, להתדיין, לנתח וללמוד. דבר אחד בטוח: שיימינג של טבעונים אחרים אינו עוזר לבעלי החיים, אלא מייאש ושוחק טבעונים ופעילים ומחליש את התנועה כולה. לכן, אם אתם רוצים לעשות את מה שהכי נכון למען בעלי החיים, תפסיקו עם השיימינג.
יצירת מרחבים נטולי-שיימינג
הדבר החשוב והאפקטיבי ביותר שאנחנו יכולים לעשות כדי ליצור מרחב נטול שיימינג הוא לעשות כל שביכולתנו כדי ליטול את הבמה ממי שמנסה לבייש. למביישים לא תהיה את ההשפעה שלהם ללא קהל.
תקוותי שטבעונים יבחרו להיות שותפים ביצירת תנועה מלאה ביותר חמלה - ולהתחייב ליצירת מרחב המגנה שיימינג בכל צורותיו (כלפי טבעונים ולא טבעונים כאחד), ובכל מקום שביכולתנו להשפיע: בשיחות ובתוך ארגונים, בכנסים ובמפגשים שלנו, ואולי הכי חשוב, במרחב המדיה החברתית - מקום שבו קל יותר לעשות שיימינג ולכן הוא נפוץ במיוחד.
במקום "לגנות את המביישים", מה שעלול לתמוך במנטליות של תקיפה-בחזרה, אני קוראת לקדם חמלה על-דרך החיוב - כלומר שניקח חלק אקטיבי בהבטחת מרחב נטול שיימינג, ושלא נתעלם מהערות מביישות ופוגעניות. אנחנו יכולים להצהיר בעמודים ובקבוצות השונות במדיה החברתית שלנו שאנחנו מחויבים לתקשורת נטולת שיימינג, ואז באופן שאינו שיפוטי, לבקש מאדם המתקשר באופן מבייש או פוגעני, לשתף את חששותיו באופן מלא יותר בחמלה, ואם לא, נמחק את הפוסט הפוגעני או את ההערה הפוגענית. בנוסף אנחנו יכולים לדבר עם מארגני כנסים ומפגשים שונים, כשאנחנו נתקלים בהתנהגויות פוגעניות.
מרבית הטבעונים הם אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה, מלאים בחמלה המחויבים מאוד ליצירת שינוי חברתי. ייתכן שהגענו למצב שבו שיימינג הוא בעיה בתנועתנו, מכיוון שאנחנו פועלים לפי המיתוס ש"הטיעון המוסרי מצדיק את הדרך" או מכיוון שמרביתנו התעלמנו או פשוט לא הבחנו בתופעה.
שיימינג פוגע באפקטיביות של התנועה לשחרור בעלי חיים. כטבעונים אין לנו את המותרות להיות שאננים; איננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מאמירות פוגעניות. עלינו לעשות מה שאנחנו עושים באופן הטוב ביותר: להיות צרכנים ביקורתיים ולעודד אחרים לעשות גם כן. עלינו לבחון לא רק את הדברים שאנחנו מכניסים לגופנו, אלא גם את מה שאנחנו מכניסים לליבנו ולמחשבותינו, ולתרגל חמלה על פני התעללות, כלפי בעלי חיים וכלפי בני אדם כאחד.
*כמובן שגישות אידיאולוגיות שונות יכולות לעורר שאלות לגיטימיות, משני הצדדים. המוקד של מאמר זה הוא בנוגע לאופן שבו אנו ניגשים לשאלות אלו, ולא תוכן השאלות עצמן.
המאמר פורסם במקור בבלוג The Vegan Strategist. ד"ר מלאני ג'וי היא הפסיכולוגית והסופרת עטורת הפרסים שטבעה את המונח "קרניזם", האידאולוגיה הנסתרת שמאפשרת לאנשים לאכול בשר של בעלי חיים מסוימים - מונח ששינה את השיח בתנועה הטבעונית ומעבר לה. הסרטונים שלה בנושא הגיעו למיליוני צפיות ברחבי העולם והצליחו גם בישראל, ושינו את האופן בו רבים אוכלים ופועלים. ג'וי מייעצת לארגונים, מאמנת אישית וזוגית, ומרצה ברחבי העולם על זכויות בעלי חיים ואקטיביזם למען בעלי חיים. היא כתבה ספרים רבי-מכר על זכויות בעלי חיים ואקטיביזם, ביניהם "הפרה שבחדר: הפסיכולוגיה של אכילת בשר" (באנגלית: Why We Love Dogs, Eat Pigs and Wear Cows) ו- Strategic Actions for Animals. ג'וי הקימה את CEVA, המרכז לפעילות טבעונית אפקטיבית, שתומך ביוזמות טבעוניות ומנחה פעילים וטבעונים מרחבי העולם כיצד לממש את חזונם לשחרור בעלי חיים.